טראומה בונדינג – למה כל כך קשה להשתחרר מקשר שפוגע בך?
עודכן: לפני 14 שעות
השעה שש בבוקר ואני מעשנת סיגריות בשרשרת למרות שאני בכלל בגמילה כבר יותר משנה.
אני אחרי עוד לילה לבן, הבית הפוך, בקושי אכלתי כבר יומיים והראש טוחן מחשבות נון סטופ. אם היה אפשר לטפס על הקירות, כבר הייתי מגיעה לגג של הבניין.
היא שוב נפרדה ממני בפעם השלישית לפני שבועיים – היא פשוט "לא מאוהבת בי יותר".
אבל מאז הפרידה היא שולחת הודעות נון סטופ – מתעניינת בשלומי, מחפשת תירוצים לדבר או לפעמים שולחת שיר כלשהו.
זה קורה בכל פרידה.
היא לא באמת משחררת אותי אבל גם לא באמת נשארת.
אני מנסה להתעלם ולא לענות, לא לייחס לזה חשיבות, אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שאשבר ואחזור אליה בחזרה.
אני חייבת עזרה, כי אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות.
ככה התחיל רגע ההתעוררות שלי – בשש בבוקר, עם כל כך הרבה שאלות ללא תשובות.
איך לעזאזל אחרי כל הבגידות, השקרים והמניפולציות שלה אני עדיין רוצה אותה?
איך אני שוכחת וסולחת כל פעם מחדש?
איך אני עדיין מקווה ומאמינה שהיא תשתנה? עדיין מחכה לה?
איך נתקעתי בלופ הזה למשך שנה שלמה? מה נכון ומה לא?
מה לעזאזל קורה לי?
אני ברכבת הרים מטורפת ואני לא יודעת איך לרדת.
אני יודעת שזה לא בריא לי אבל פשוט לא מצליחה להפסיק את הקשר הזה.
מצד אחד היא אוהבת אותי ויש לנו חיבור מדהים, מצד שני היא לא מפסיקה להכאיב לי.
ואני?
סופגת, מתאמצת, סולחת, מאמינה שהיא תשתנה.
כל פרידה נראית סופית. אני משתגעת לאט לאט, נלחמת בעצמי להתעלם, לשחרר, לסיים – וכל פעם מחדש היא חוזרת, מתחננת שנחזור, מבטיחה שהפעם זה אחרת ואני נשברת.
עד לפעם הבאה.
והאמת היא שגם הפעם אני מייחלת שהיא תתחרט שוב ונחזור.
כמו פטרייה שכל הזמן חוזרת.
איך אני יוצאת מזה לעזאזל?
למה אני מסכימה שוב ושוב להיפגע ולקחת אותה בחזרה?
והפחד המשתק הזה שאני מאבדת שפיות, שהמחיר כל כך גבוה ובכל זאת אני לא מפסיקה לשלם ולשלם ולשלם.
ויותר גרוע מזה – אני כבר לא זוכרת מה זה להיות בלעדיה.
לא מצליחה להקשיב לעצמי.
לא יודעת איך לחזור הביתה לעצמי.
אני כל כך פוחדת.
זה חזק ממני.
אותו בוקר מלפני כמה שנים עדיין מהדהד לי בראש לפעמים.
לקח לי הרבה זמן להבין, ועוד יותר זמן להחלים.
פניתי לטיפול והתחלתי תהליך.
גיליתי שאני לא משוגעת ושיש הסבר למה שהרגשתי.
וההבנה הזאת הייתה נקודת המפנה שלי.
מה זה טראומה בונדינג (Trauma Bonding)?
אם הזדהית עם הפסקאות הראשונות, את או אתה ממש לא לבד.
זה אחד הפרדוקסים המבלבלים ביותר בקשרים פוגעניים:
איך יכול להיות שאנחנו יודעים שהקשר פוגע בנו – ובכל זאת מתקשים כל כך לעזוב אותו?
אחד המושגים שיכולים לעזור להבין את החוויה הזאת הוא Trauma Bonding – קשר טראומטי.
המונח מתאר התקשרות רגשית עוצמתית שיכולה להתפתח בתוך מערכת יחסים פוגענית, במיוחד כאשר הפגיעה מתקיימת לצד רגעים של קרבה, חיבה, פיוס, תקווה או הקלה.
האדם שמכאיב הוא גם האדם שמנחם ומרגיע.
וזה יוצר בלבול עמוק.
בקשר כזה יכולה להתקיים מחזוריות חוזרת של חוסר יציבות – יום אחד האהבה מרקיעה שחקים וביום אחר הקשר פוגעני, קריר, מרוחק או לא בטוח.
כך נוצר מצב שבו הריחוק זמני – אבל גם הקרבה זמנית.
הצד הפוגע עשוי להתנצל, להסביר את מעשיו ואף להבטיח להשתנות, ואז מגיעים שוב רגעים של קרבה, אהבה ותקווה.
וכשההתנהגות הפוגענית חוזרת, מתחיל המעגל מחדש.
להיות במערכת יחסים בלתי יציבה כזאת יכול להרגיש כמו לעלות על רכבת הרים נוראית – פעם למטה ופעם למעלה, בלי שום שליטה על הקצב ובלי לדעת מתי אפשר יהיה סוף סוף לרדת לקרקע יציבה.
עם הזמן יכול להיווצר עיסוק רגשי ומחשבתי אינטנסיבי בקשר.
איך זה יכול להיות?
הרי רק אתמול היה לנו מדהים.
אולי זה רק בראש שלי?
אולי הפעם זה באמת יהיה אחרת?
אולי אם אעשה משהו אחרת נצליח סוף סוף?
וככל שהמאבק הפנימי והבלבול גדלים, רבים מתחילים לשאול את עצמם:
"מה לא בסדר איתי? למה אני לא מצליח/ה לעזוב?"
איך נראה טראומה בונדינג?
אין רשימת סימנים שיכולה לאבחן כל מערכת יחסים, ולא כל קשר של חם־קר או כל קושי להיפרד הוא בהכרח טראומה בונדינג.
אבל יש דפוסים שחוזרים במערכות יחסים שבהן נוצרת התקשרות טראומטית.
דפוס של חם־קר
קיימת תחושה שהצד השני לא באמת מעוניין להישאר אבל גם לא מעוניין ללכת.
תחושה נפוצה היא שהצד השני אוהב ורוצה אותנו דווקא כשאנחנו רחוקים או מתחילים להתרחק.
נוצר מעגל שיכול לכלול הצהרות אהבה, חום, קרבה ואינטימיות עמוקה – ואז פתאום כל אלה מתחלפים בביקורת, דחייה, התעלמות או פגיעה.
לאחר מכן מגיעים שוב קרבה, התנצלות, הבטחות או רצון בקשר.
המעבר בין הקצוות והמעגל שחוזר על עצמו עלולים ליצור קשר רגשי עוצמתי ולהקשות עלינו להסתכל על מערכת היחסים כמכלול.
חוסר איזון בכוח ובשליטה
בקשרים מסוימים הצד הפוגע הופך בפועל למי שקובע את כללי המשחק:
מתי מתקרבים.
מתי מתרחקים.
מתי יש חום.
ומתי אין.
האדם שנמצא בצד השני יכול להרגיש חוסר שליטה וחוסר אונים בתוך הקשר ולחיות במתח לקראת הפגיעה או הריחוק הבאים.
קושי לזהות את הפגיעה בזמן אמת
אדם שנמצא בתוך הדינמיקה יכול להתקשות לראות את מלוא חומרת ההתנהגויות הפוגעניות כלפיו.
לפעמים הוא אפילו מוצא את עצמו מתנצל על כך שנפגע.
וכאשר לאחר הפגיעה מגיעים התנצלות, אהבה, הסברים והבטחות לשינוי – הרגעים האלה יכולים לטשטש את מה שקרה קודם.
תלות רגשית עמוקה
למרות הכאב שהקשר גורם, יכול להיות קושי עז להתרחק או לנתק אותו.
יכולים להופיע דחפים חזקים ליצור קשר, געגוע עז, עיסוק מחשבתי מתמשך באדם ופחד עמוק מהכאב של אובדן הקשר.
פגיעה באמון בעצמך
אני זוכרת שבכל פעם שניסיתי להבין עם עצמי מדוע אני סולחת על כל הפגיעות שבקשר תמיד היו הסברים.
תהיתי לא מעט:
אולי אני הבעיה?
אולי אני מגזימה?
אולי לא הבנתי נכון?
בקשרים פוגעניים אנחנו עלולים להיחשף לביקורת, האשמות, גזלייטינג, דחייה וערעור מתמשך של הרגשות שלנו ושל תפיסת המציאות שלנו.
בשלב מסוים השאלה כבר אינה רק:
"האם הקשר טוב עבורי?"
אלא:
"האם אני בכלל יכולה לסמוך על שיקול הדעת שלי?"
חיזוק לסירוגין: למה דווקא חוסר הוודאות יכול לחזק את הקשר?
חשבתם פעם מדוע מכונת מזל גורמת לאנשים להמשיך לסובב את הגלגל?
אחת הסיבות היא שהם לא מפסידים כל הזמן.
כשהמוח לא יודע מתי יגיע התגמול הבא, הניצחון הבא או ההצלחה הבאה, נוצרת ציפייה:
אולי בסיבוב הבא יגיע הפרס הגדול.
וכך ממשיכים לנסות גם כשההפסדים כבר מצטברים.
העיקרון הפסיכולוגי הזה נקרא חיזוק לסירוגין (Intermittent Reinforcement).
במילים פשוטות, כאשר איננו יודעים מתי יגיע התגמול הבא, ההתנהגות שמנסה להשיג אותו יכולה להיות עמידה במיוחד.
בקשרים פוגעניים שמאופיינים במחזוריות, רגעי הקרבה, האהבה, החיבור והאינטימיות לא בהכרח נעלמים לחלוטין.
הם מופיעים באופן בלתי צפוי.
דווקא חוסר הוודאות הזה יכול לגרום לנו להמשיך לחכות לגרסה האוהבת והמכילה של בן או בת הזוג.
וככל שהרגעים הטובים נעשים נדירים יותר, לפעמים אנחנו דווקא מייחסים להם ערך גדול יותר.
הם הופכים להוכחה לכך שהקשר שאנחנו רוצים עדיין נמצא שם איפשהו.
אולי רק צריך לחכות עוד קצת.
דיסוננס קוגניטיבי: כששתי אמיתות מתנגשות
מנגנון נוסף שיכול להקשות עלינו לראות את הקשר באופן ברור הוא דיסוננס קוגניטיבי.
בקשר פוגעני הסתירה יכולה להיראות כך:
"האדם הזה פוגע בי."
ומולה:
"האדם הזה אוהב אותי."
שתי החוויות יכולות להתקיים בו־זמנית.
וזה בדיוק מה שכל כך מבלבל.
כדי להפחית את המתח שנוצר מהסתירה, אנחנו עלולים להסביר, להצדיק או למזער את הפגיעה ולהתמקד ברגעים החיוביים ובפוטנציאל של הקשר.
אנחנו מנסים לגרום לסיפור להיות הגיוני.
כי קשה מאוד להחזיק את שתי האמיתות יחד:
שהאדם שאני אוהבת יכול לגרום לי להרגיש אהובה כל כך – וגם לפגוע בי.
הפנטזיה והפוטנציאל
אנשים רבים אינם נאחזים רק במציאות של הקשר כפי שהוא.
אנחנו נאחזים גם בפוטנציאל ובפנטזיה של מה שהוא יכול להיות.
אולי בתחילת הקשר הייתה אהבה עצומה.
אולי הרגשנו רצויים, נחשקים, מובנים.
אולי היו רגעים של חיבור שלא הרגשנו עם אף אחד אחר.
ואולי דווקא בגלל שכבר ראינו את הגרסה הזאת של הקשר, קשה לנו לוותר עליה.
שמעתי לא פעם משפטים כמו:
"בחיים שלי לא אהבו אותי ככה."
"כשאנחנו בטוב הוא גבר חלומותיי."
"הוא יודע להיות מקסים וחבל לוותר על זה."
"אני לעולם לא ארגיש חיבור כזה עם אדם אחר."
התקווה הזו יכולה להפוך לגורם מרכזי שמחזיק אותנו בקשר גם כשהמחיר הנפשי שלו הולך וגדל.
אנחנו לא מתאבלים רק על מה שיש.
אנחנו מפחדים לאבד גם את מה שעוד יכול היה להיות.
ומה עם כל מה שכבר השקעתי?
לא פעם שמעתי משפטים כמו:
"מה אם אני אעזוב ומישהי אחרת תהנה מכל הפירות שהשקעתי?"
"ספגתי כל כך הרבה עד עכשיו למען הקשר, מה אם עכשיו הוא או היא ישתנו לטובה ואני אפספס?"
ככל שאנחנו משקיעים יותר זמן, אנרגיה, כאב, ניסיונות, ויתורים ותקווה, כך יכולה להתעצם התחושה שאי אפשר פשוט לוותר עכשיו.
כי אם אני עוזבת – מה זה אומר על כל מה שעברתי?
האם הכול היה לחינם?
ואולי אני פורשת רגע לפני שהשינוי שחיכיתי לו סוף סוף יגיע?
כך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מחזיקים בתקווה לשינוי במקום להסתכל על הקשר כפי שהוא מתנהל בפועל.
איך נוצרת תלות רגשית כל כך עמוקה?
אחת התחושות הקשות ביותר בקשר רעיל היא הבדידות.
אני זוכרת שהתביישתי לספר לסביבה שלי מה באמת קורה בקשר.
הרגשתי לא מובנת אפילו בעיניי עצמי ופחדתי שהסביבה תשפוט אותי.
עם הזמן הקשר הפך להיות כל עולמי.
גם מתוך הניתוק שגזרתי על עצמי מפאת הבושה, אבל גם בגלל שהקשר פשוט העסיק אותי נון סטופ ולא נשארו לי אנרגיות וזמן לתחומים אחרים בחיים.
בכל פעם שחוויתי ריחוק, דחייה או פגיעה התעוררה אצלי מצוקה וחרדה עמוקה מאיבוד הקשר.
ומנגד, כל רגע של קרבה ואהבה גרם לתחושת אופוריה והקלה.
לאט לאט מצאתי את עצמי עסוקה יותר ויותר בניסיון להציל את הקשר.
התחלתי "ללכת על ביצים".
רדפתי אחרי "פירורים" של אהבה.
והעולם שלי הלך והצטמצם סביב מערכת היחסים.
במערכות יחסים בריאות תחושת הערך העצמי והיציבות הרגשית שלנו נשענות בדרך כלל על מגוון מקורות:
הזהות שלנו.
חברים.
משפחה.
תחביבים.
עבודה.
קשרים נוספים.
אבל כשהעולם הרגשי הולך ומצטמצם סביב מערכת יחסים אחת, תחושת הביטחון, הרוגע, הערך והתקווה שלנו עלולות להפוך תלויות יותר ויותר בהתנהגותו של אדם אחר.
וכך, באופן פרדוקסלי, הקשר יכול להפוך למקור המרכזי של הביטחון הרגשי שלנו – גם כאשר הוא עצמו גורם לכאב.
הבושה יכולה להחזיק אותנו שם אפילו יותר
לצד התלות הרגשית, אנשים רבים שחווים קשר טראומטי מתמודדים גם עם בושה.
בושה על כך שנשארנו למרות הפגיעה.
בושה שחזרנו שוב אחרי שהבטחנו לעצמנו שהפעם זה נגמר.
בושה שלא זיהינו את ההתנהגות בזמן אמת.
בושה שאנחנו יודעים כל כך הרבה – ועדיין לא מצליחים לעזוב.
הבושה הזאת יכולה לגרום לנו להסתיר מהסביבה את מה שקורה.
וכשאנחנו מסתירים, אנחנו נעשים בודדים יותר.
וככל שאנחנו בודדים יותר, אנחנו עלולים להישען עוד יותר על הקשר עצמו.
זה אחד הדברים שיכולים לגרום לעזיבת הקשר להרגיש לא רק כמו אובדן של אדם שאנחנו אוהבים, אלא כמו איום על תחושת היציבות והזהות שלנו.
למה טראומה בונדינג יכול להרגיש כמו התמכרות?
הפסקה הראשונה במאמר הזה מתארת את חוויית ה"קריז" שאני בעצמי חוויתי.
לא ידעתי בזמנו שאני חווה טראומה בונדינג, אבל ידעתי משהו אחד:
זו לא התנהגות אופיינית עבורי.
מחשבות טורדניות.
כמיהה עזה לקשר.
קשיים בריכוז.
חוסר יציבות במצב הרוח.
ודחף עמוק, כמעט בלתי נשלט, ליצור קשר מחדש למרות הידיעה שהקשר פוגע בי.
אנשים רבים מתארים לאחר פרידה מקשר כזה חוויה שמרגישה כמעט כמו גמילה.
אבל חשוב לי לדייק:
אני לא אומרת שמדובר בהתמכרות לאדם במובן הקליני.
החוויה יכולה להרגיש ממכרת משום שהגעגוע, התקווה, ההקלה והציפייה לרגע הטוב הבא הפכו לחלק מהמחזוריות של הקשר.
וזה עוזר להסביר משהו שהיה לי קשה מאוד להבין אז:
איך יכול להיות שאני יודעת שהקשר פוגע בי – ועדיין מרגישה דחף עצום לחזור אליו?
אז למה כל כך קשה לעזוב?
התובנה שאני נמצאת בטראומה בונדינג בהחלט תרמה לי הרבה.
היא גרמה לי להבין שיש הסבר לתחושות שלי ושאני ממש לא לבד.
אבל היא עדיין לא הספיקה כדי שאוכל פשוט לקום ולחתוך את הקשר.
למען האמת, זה גם בלבל אותי.
כי להבין שיש שם למה שאני חווה זה אחלה.
אבל להבין באמת איך זה משפיע עליי ומה עושים עם זה – זה כבר משהו אחר.
כשנמצאים בקשר רעיל, חלק מהסביבה שלנו עשוי לשפוט אותנו על ההישארות בקשר או פשוט לא להצליח להבין אותנו.
שמעתי לא פעם:
"פשוט תעזבי, את כבר יודעת שהיא לא בשבילך, מה הבעיה?"
או:
"אם היה לך יותר ביטחון עצמי כבר מזמן היית עוזבת."
ואני בעצמי הרגשתי בושה עמוקה על כך שאני "תקועה".
הרגשתי טיפשה.
חלשה.
חסרת ביטחון.
אבל הקושי לעזוב קשר כזה אינו בהכרח עניין של כוח רצון או אינטליגנציה.
כשאנחנו חיים לאורך זמן בתוך דפוס של כאב, ריחוק, תקווה, קרבה והקלה, נוצרת התקשרות רגשית עמוקה.
ולכן הידיעה שהקשר פוגע בנו לא תמיד מספיקה כדי לנתק אותה.
לא מספיק לדעת שרע לך בקשר כדי להצליח לעזוב אותו.
ואם עדיין לא ברור לך אם מה שקורה לך הוא חלק מקשר פוגעני או שאת מוצאת את עצמך שוב ושוב חושבת "אולי אני מגזימה", כתבתי גם על איך יודעים אם זה קשר רעיל ועל הסימנים שלפעמים נמצאים דווקא במה שקורה לנו בתוך הקשר.
האם אפשר להשתחרר מטראומה בונדינג?
המאמר הזה נכתב יותר משלוש שנים אחרי אותו בוקר שבו פניתי לטיפול והתחלתי את תהליך ההחלמה שלי.
אז כן, אפשר להחלים.
הצעד הראשון שסייע לי היה דווקא להבין שאני לא חלשה, לא טיפשה ובטח שלא משוגעת.
הבנתי שהקושי שלי לעזוב לא אומר שמשהו בי מקולקל.
עצם ההכרה בכך שיש הסבר למה שאני חווה עזרה לי להפחית את הבושה והביקורת העצמית ולהתחיל לראות את הקשר בצורה אחרת.
במקרים רבים יצירת מרחק מהדפוס הפוגעני היא חלק משמעותי מתהליך ההחלמה.
אבל התרחקות פיזית או הפסקת הקשר אינן תמיד מספיקות בפני עצמן.
אנשים רבים מגלים שגם אחרי הפרידה הם עדיין מתגעגעים.
עדיין חושבים על האדם.
עדיין רוצים לדעת מה קורה איתו.
עדיין מפנטזים שאולי יום אחד הוא ישתנה.
ולפעמים הם אפילו מפרשים את הגעגוע כהוכחה לכך שאולי הפרידה הייתה טעות.
אבל געגוע לא אומר בהכרח שהקשר היה בריא או נכון עבורנו.
לפעמים הוא פשוט אומר שההתקשרות עדיין שם.
החלמה יכולה לכלול בנייה מחדש של תחושת הערך העצמי, חיזוק האמון בתחושות ובשיקול הדעת שלנו, יצירת מקורות ביטחון ויציבות מחוץ למערכת היחסים, ועיבוד של אחד האובדנים הכואבים ביותר:
הפער שבין האדם שקיווינו שיהיה לבין האדם שהיה בפועל.
עם הזמן, וככל שהמרחק מהקשר גדל, יכולה להתאפשר ראייה רחבה יותר של מערכת היחסים.
לא רק של הרגעים המדהימים.
לא רק של הגעגוע.
לא רק של האדם שידענו שהוא יכול להיות.
אלא גם של הדינמיקה כולה ושל המחיר ששילמנו בדרך.
החלמה אינה תמיד תהליך ליניארי.
יכולים להיות ימים של בהירות ולצדם ימים של געגוע.
תקופות שבהן מרגישים חזקים ולצדן רגעים שבהם שוב עולה ספק.
אבל לאט לאט אפשר להתחיל לבנות משהו שאולי הלך לאיבוד בתוך הקשר:
את הקשר עם עצמנו.
ואם הבנת מה קורה ועדיין קשה לך להשתחרר?
אני לא הולכת להגיד לך "פשוט תעזבי".
אני יודעת כמה רחוק המשפט הזה יכול להיות מהחוויה של מי שנמצא בתוך קשר כזה.
לפעמים הצעד הראשון הוא בכלל לא לקבל החלטה דרמטית.
הוא להתחיל להבין.
להסתכל על הדפוס.
לראות מה קורה לך בתוכו.
להבין מה מחזיק אותך שם.
ולהפסיק לשאול:
"מה לא בסדר איתי שאני עדיין כאן?"
ולהתחיל לשאול:
"מה מחזיק אותי בקשר הזה גם כשאני כבר יודעת שהוא פוגע בי?"
כי לפעמים רק כשאנחנו מבינים את מה שמחזיק אותנו שם, אנחנו יכולים להתחיל למצוא את הדרך החוצה.
אם זיהית את עצמך במאמר הזה וקשה לך להבין מה מחזיק אותך בקשר שפוגע בך — אפשר לפנות אליי ולבדוק יחד אם תהליך ליווי רגשי יכול להתאים לך.
מקורות
Carnes, P. (1997). The Betrayal Bond: Breaking Free of Exploitive Relationships.
Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance.
Skinner, B. F. (1953). Science and Human Behavior.
Fisher, H. (2016). Anatomy of Love: A Natural History of Mating, Marriage, and Why We Stray.
Freyd, J. J. (1996). Betrayal Trauma: The Logic of Forgetting Childhood Abuse.
Dutton, D. G., & Painter, S. (1993). Emotional Attachments in Abusive Relationships: A Test of Traumatic Bonding Theory.
תגובות