איך יודעים אם זה קשר רעיל? לפעמים הסימנים נמצאים דווקא אצלך בפנים
- שירה דקר- ליווי רגשי בפרידות ובקשרים רעילים
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 9 דקות
לפעמים אין לך שום הוכחה.
אם מישהו היה שואל אותך מה בדיוק לא בסדר בקשר, לא בטוח שהיית יודעת להסביר.
אין בהכרח אירוע אחד שאפשר להצביע עליו ולהגיד: "הנה - זה מוכיח שהקשר הזה רעיל".
ובכל זאת, משהו מרגיש לא בסדר.
את חושבת על הקשר הרבה יותר ממה שהיית רוצה, מנתחת שיחות, מנסה להבין למה אתמול הרגשת כל כך קרובה והיום פתאום יש מרחק, מנסה להבין מה קרה ואיך זה השתנה, שואלת את עצמך אם נפגעת בצדק או שאת שוב "עושה עניין".
לפעמים את אפילו מוצאת את עצמך מנסה להסביר לאחרים למה הקשר בעצם טוב, בזמן שמשהו בתוכך כבר לא כל כך בטוח בזה.
וזה אחד הדברים שהופכים רעילות סמויה לקשה כל כך לזיהוי.
כי לא כל קשר רעיל נראה רע מבחוץ.
ולמען האמת, הוא גם לא תמיד מרגיש רע מבפנים.
לפעמים הוא מרגיש מדהים.
ואז נורא.
ואז שוב מדהים.
ולפעמים הוא בעיקר מרגיש כמו דבר אחד:
כמעט
כמעט הגעתם לשם.
כמעט קיבלת את הקשר שידעת שיכול להיות לכם.
כמעט נגעת בדבר האמיתי.
ואז הוא שוב נעלם.
אז מה זה בעצם קשר רעיל?
קיימים אינספור מאמרים ברשת על קשרים רעילים, ובכל אחד מהם ניתן למצוא סימנים מוכרים. חשוב אמנם להכיר את הסימנים, ועם זאת אני מאמינה שהדרך שבה קשר רעיל נחווה יכולה להיות מאוד אישית, ולכן הוא לא תמיד ייראה בדיוק כמו ברשימות הסימנים שקוראים באינטרנט.
"קשר רעיל" הוא לא אבחנה פסיכולוגית, ולא כל מערכת יחסים קשה היא מערכת יחסים רעילה.
אנשים רבים, אנשים טועים. אנחנו יכולים לפגוע באנשים שאנחנו אוהבים, להגיב מתוך פחד או כעס, לעבור תקופות קשות ולהביא אותן לתוך הזוגיות. זה טבעי ואנושי.
אני גם חושבת שאירוע אחד, מכוער ככל שיהיה, לא בהכרח מספר את כל הסיפור של מערכת יחסים.
מה שמעניין אותי הוא הדפוס החוזר בקשר.
מה קורה שוב ושוב?
האם אפשר לדבר על פגיעה בלי שהשיחה תתהפך עלייך?
האם מותר לך להציב גבול?
האם יש לקיחת אחריות אמיתית?
האם יש שינוי או בעיקר הבטחות לשינוי?
ובעיקר:
מה קרה לך בתוך הקשר הזה?
כי לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בניסיון להבין אם האדם שמולנו "רעיל", שאנחנו לא שמים לב לדבר הרבה יותר חשוב:
אנחנו כבר לא מי שהיינו כשנכנסנו לקשר הזה.
רעילות סמויה: כשפשוט מרגישים בבטן שמשהו כאן לא בסדר
יש קשרים שבהם קל יחסית לזהות שמשהו לא תקין.
ויש קשרים אחרים שאין בהם בהכרח אלימות גלויה, השפלות ברורות או התנהגות קיצונית שקל לתת לה שם.
לפעמים מבחוץ הכול אפילו נראה מצוין.
אבל בפנים יש תחושה שקשה להסביר.
אני חושבת שחשוב לשים לב לתחושה הזו ולאפשר לה מקום.
משהו כאן לא בסדר.
לא כל תחושת אי־נוחות מוכיחה שאנחנו בקשר רעיל, אבל לפעמים הגוף והרגש קולטים את חוסר העקביות הרבה לפני שאנחנו מצליחים להסביר לעצמנו מה באמת קורה לנו.
והבעיה מתחילה כשאין לנו תשובה.
כי אז אנחנו עסוקים בלחפש אותה:
אולי אני רגישה מדי.
אולי יש לי בעיה עם אינטימיות.
אולי אני מצפה ליותר מדי.
אולי אני הורסת משהו טוב.
ואולי, אם רק אצליח להבין מה אני עושה לא נכון, אוכל סוף סוף לתקן את זה.
וכאן קורה משהו מעניין:
לפעמים העובדה שאנחנו לא מצליחים להבין מה הבעיה גורמת לנו להישאר בקשר.
כי קשה לעזוב חידה לא פתורה.
אנחנו חייבים להבין.
חייבים להגיע לתשובה.
חייבים שהסיפור הזה סוף סוף יהיה הגיוני.
הפנטזיה של הקשר מול המציאות של הקשר
בעיניי, זה אחד הדברים הכי משמעותיים להבנה בקשרים רעילים.
אנחנו נשארים בתוך קשר רעיל כי אנחנו מאמינים בפוטנציאל שלא מתממש עד הסוף.
אנחנו לא נקשרים רק למה שקיים בקשר, אנחנו נקשרים גם לפוטנציאל וגם לפנטזיה.
כי בדרך כלל לא פגשנו רק אדם שפוגע בנו.
פגשנו גם אדם שגרם לנו להרגיש משהו עצום.
ראינו איך הקשר הזה יכול להרגיש.
הייתה קרבה.
הייתה אינטימיות.
היו שיחות שנמשכו שעות.
היו רגעים שבהם הרגשנו שמישהו סוף סוף רואה אותנו באמת.
אולי בתחילת הקשר קיבלנו את זה בעוצמה אדירה, אולי אחר כך זה הופיע רק מדי פעם.
אבל ראינו את זה.
טעמנו מזה.
וזה מספיק כדי לייצר פנטזיה חזקה מאוד:
זה הקשר האמיתי שלנו, רק צריך למצוא את הדרך לחזור אליו.
ומכאן מתחילה מלכודת כואבת.
אנחנו מפסיקים לשפוט את הקשר לפי מה שהוא רוב הזמן, ומתחילים לשפוט אותו לפי מה שאנחנו יודעים שהוא מסוגל להיות.
לפי האדם שהיה שם בהתחלה.
לפי הרגעים שבהם בן או בת הזוג פתאום נפתחים ומשתפים בקרבה.
לפי השבוע המדהים שהיה אחרי הפרידה האחרונה.
לפי הפוטנציאל והרגעים הטובים בקשר.
ואז אנחנו לא מנסים רק להציל מערכת יחסים, אנחנו מנסים להפוך פוטנציאל למציאות.
התחושה היא תמיד "כמעט"
אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת שמתארת את החוויה הזאת, היא הייתה:
כמעט.
כמעט הצלחנו.
כמעט הגענו למקום הטוב.
כמעט הצד השני הבין.
כמעט נפתח.
כמעט הפעם זה השתנה.
כמעט קיבלתי את האהבה שאני יודעת שיש שם.
ו"כמעט" יכול להחזיק אותנו הרבה מאוד זמן.
כי אם הקשר היה רחוק לחלוטין ממה שאנחנו רוצים, אולי היה קל יותר לוותר.
אבל כשאנחנו מרגישים שאנחנו עומדים ממש ליד הדבר שרצינו כל כך - לוותר מרגיש בלתי נסבל.
רק עוד ניסיון.
עוד שיחה.
עוד הזדמנות.
אולי אם אגיב אחרת.
אולי אם אפסיק ללחוץ.
אולי אם אתן יותר מרחב.
אולי אם הצד השני ירגיש מספיק בטוח.
אולי הפעם.
ואז מגיע עוד רגע טוב.
והנה הוא שוב.
הדבר שחיפשנו.
כמעט נגענו בו.
ואז אנחנו מתחילים את הספירה מחדש.
כשהקשר הופך לפרויקט שאת חייבת להצליח בו
אני מכירה את המקום הזה גם מהחיים שלי, אני זוכרת כמה ניסיתי להבין מה אני צריכה לעשות אחרת.
איך להגיב אחרת.
מה לשנות?
איך להיות פחות דבר אחד ויותר דבר אחר.
הייתי עסוקה מאוד בשאלה איך לגרום לקשר להגיע למקום שידעתי, או לפחות האמנתי, שהוא יכול להגיע אליו.
ולקח לי זמן להבין:
הקשר הפך לפרויקט.
אם רק אמצא את הדבר הנכון לעשות, אצליח לפתור את זה ואז לא ניפרד.
ואז יהיה לנו סוף סוף את הדבר המתוק והנעים הזה שכבר הספקתי לחוות בקשר בכל מיני רגעים.
ואז כל מה שעברנו יהיה שווה את זה.
אבל יש מחיר עצום לחיים בתוך פרויקט כזה.
כי כל עוד אני עסוקה בלנסות לממש את הפוטנציאל של הקשר, אני לא באמת בודקת אם המציאות שאני חיה בה טובה לי, אני בודקת אם אני מצליחה לשנות את המציאות ולתקן את הבעיות שבקשר.
בשלב מסוים כבר לא מדובר רק באהבה - נוצרת תלות
כשאומרים "תלות", אנשים לפעמים מדמיינים אדם חלש, חסר עצמאות, שלא מסוגל להיות לבד.
זאת לא בהכרח התמונה.
אפשר להיות אדם חזק, עצמאי ומתפקד ועדיין לפתח תלות רגשית עמוקה בתוך קשר מסוים.
כי בשלב מסוים את כבר לא רק רוצה את האדם.
את צריכה שהסיפור הזה יסתדר.
שהפעם זה יעבוד.
שהכאב יקבל משמעות.
שההשקעה שלך לא תהיה לחינם.
שתגיעי סוף סוף למקום שכל הזמן הרגשת שנמצא ממש מעבר לפינה.
וככל שהשקעת יותר אהבה, זמן, ניסיונות, ויתורים, כאב, פרידות וחזרות כך קשה יותר לקבל שאולי הפוטנציאל שאת מחכה לו לעולם לא יהפוך לחיי היומיום שלך.
כי אז את לא נפרדת רק מהאדם, את צריכה להיפרד גם מהעתיד שדמיינת איתו.
מההבטחה.
מהפנטזיה.
מכל מה שחשבת שעוד יכול לקרות.
לפעמים אנחנו נאחזים במה שעוד לא קרה.
ללכת על ביצים בקשר - כשאת מתחילה לפחד מהתגובה
לאט לאט את לומדת את הקשר, איך להגיב כדי שתהיו "בטוב", מתי עדיף להגיד משהו ומתי עדיף לשתוק.
איזה נושא עלול לגרום לריחוק, מה יגרום לריחוק ביניכם ומה לא.
מתי את עלולה להיתפס כדרמטית / חלשה / רגישה / חונקת / תלותית / בעייתית - השלימי את החסר בעצמך.
את מתחילה לקרוא את מצב הרוח של האדם שמולך עוד לפני שבדקת מה מצב הרוח שלך.
והרבה פעמים אנחנו אפילו מספרות לעצמנו שאנחנו פשוט "מתחשבות".
אבל יש הבדל בין להתחשב באדם שאנחנו אוהבים לבין לחיות בדריכות מתמשכת כדי לא להפעיל משהו.
אם השקט בקשר תלוי בזה שתקטיני את עצמך, זה לא באמת שקט - זו מלחמה פנימית בין הנאמנות שלך לעצמך לבין הנאמנות שלך לקשר.
כשאת מתחילה לפקפק בעצמך בתוך הקשר
אולי פעם ידעת לזהות די מהר כשמשהו לא היה בסדר עבורך.
עכשיו מתחילה חקירה:
אולי הגזמתי?
אולי הבנתי לא נכון?
אולי הצד השני צודק?
אולי הייתי צריכה להגיב אחרת?
וכשזה קורה שוב ושוב, אנחנו מתחילים לאט לאט לאבד משהו חשוב מאוד:
את האמון בעצמנו.
במקום לשאול:
"האם מה שקרה לי היה בסדר?"
אנחנו מתחילים לשאול:
"האם בכלל מותר לי להרגיש שזה לא בסדר?"
והמרחק בין שתי השאלות האלה עצום.
את נכנסת לשיחה כי נפגעת — ויוצאת ממנה מתנצלת
זה עוד סימן שכדאי לשים לב אליו.
את מנסה לדבר על משהו שפגע בך.
איכשהו, כמה דקות אחר כך, השיחה כבר עוסקת בטון שלך.
בעיתוי שלך.
באופן שבו אמרת את הדברים.
בזה שאת רגישה מדי.
בזה שאת תמיד עושה עניין.
ופתאום הדבר שבגללו פתחת את השיחה נעלם.
ואת נשארת עסוקה בלהסביר למה בכלל הייתה לך זכות להיפגע.
בקשר בריא לא חייבים להסכים על הכול.
אבל צריכה להיות אפשרות להגיד:
"זה כואב לי"
בלי שהקיום של הכאב שלך יהפוך בעצמו לבעיה.
הגבולות שלך מתחילים לעלות לך ביוקר
מותר לך לא לרצות משהו.
מותר לבקש מרחב.
מותר להגיד לא.
מותר שיהיו לך חברים, תחביבים, דעות וצרכים משלך.
אבל כשכל ניסיון להציב גבול מוביל לכעס, אשמה, שתיקה, התרחקות או איום סמוי על הקשר - קורה משהו מאוד אנושי:
אנחנו לומדים מה התנאים של קיום הקשר.
לומדים מה המחיר של הגבולות שאנחנו מציבים ובפעם הבאה אנחנו כבר חושבים פעמיים לפני שאנחנו מציבים גבול.
לא כי הוא הפסיק להיות חשוב.
אלא כי המחיר של לשמור עליו פשוט גבוה מדי.
הקשר נע בין קצוות - והרגעים הטובים מחזיקים אותך
זה אחד הדברים שהכי קשה להסביר למי שנמצא מבחוץ.
כי כשהקשר טוב - הוא יכול להיות מדהים.
ואז מגיע ריחוק.
קור.
שתיקה.
אולי פרידה.
ואז חזרה.
ושוב קרבה.
ושוב האדם שהתגעגעת אליו נמצא מולך.
אני מכירה את ההמתנה הזאת.
את הניסיון להבין אם נחזור או שזה באמת נגמר.
ואת התקווה והאופוריה בכל פעם שחזרנו לקשר.
אולי הפעם.
אולי עכשיו משהו השתנה.
אולי סוף סוף הגענו לשם.
לקח לי זמן להבין שעצם העובדה שמישהו חוזר אלייך לא אומרת שהדפוס השתנה.
לפעמים החזרה היא חלק מהדפוס.
והרגעים הטובים לא בהכרח מוכיחים שהרגעים הרעים היו טעות.
לפעמים דווקא הרגעים הטובים הם אלה שמאפשרים לנו להחזיק מעמד עד הפעם הבאה.
בזמן שאת מנסה להציל את הקשר את הולכת ונעלמת
אובדן עצמי בדרך כלל לא קורה ביום אחד.
אף אדם לא מחליט:
"היום אני אוותר על עצמי בשביל הקשר הזה"
זה קורה בוויתורים קטנים.
עוד דבר שאת לא אומרת.
עוד צורך שלך שאת מתעלמת ממנו.
עוד חברה או חבר שאת פוגשת פחות.
עוד חלק באישיות שלך שאת מנמיכה כי את פוחדת מתגובה לא נעימה.
עוד שינוי שאת עושה כדי שהקשר יחזיק מעמד.
אני מכירה גם את זה.
את הניסיון להבין מה אני יכולה לשנות בעצמי כדי שהפעם יהיה אחרת.
ובזמן שכל כך פחדתי מפרידה, לא שאלתי מספיק:
מה אני מאבדת בדרך?
וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר בקשרים כאלה.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלנסות לא לאבד את האדם שאנחנו אוהבים, שאנחנו לא שמים לב שבדרך איבדנו את עצמנו.
"אם כל כך רע לך, למה את לא עוזבת?"
כי זה לא פשוט.
באמת שלא.
אפשר לדעת שהקשר פוגע בך ועדיין לאהוב.
אפשר להבין בהיגיון שזה לא עובד ועדיין להתגעגע.
אפשר להחליט בבוקר שזה נגמר ולקוות בערב שתגיע הודעה.
אפשר לדעת בדיוק מה היית אומרת לאדם שאת הכי אוהבת אם הוא היה במקומך (כמות הפעמים שאנשים אמרו לי "תברחי משם" היא בלתי ניתנת לספירה) ועדיין להתקשות לעשות את אותו הדבר בעצמך.
אני ידעתי.
ידעתי שיש דברים בקשר שלי שפוגעים בי.
ידעתי שאני משלמת מחירים שלא רציתי לשלם.
וזה עדיין לא גרם לדחף שלי לתקן את הקשר להיעלם.
כי לא מספיק לדעת שרע לך בקשר כדי להצליח לעזוב אותו.
המחזוריות של קרבה וריחוק, כאב והקלה, אובדן וחזרה יכולה ליצור קשר רגשי עוצמתי מאוד, במקרים מסוימים אפשר להבין את העוצמה הזאת גם דרך המושג Trauma Bonding (קשר טראומטי).
ולכן במקום לשאול:
"מה לא בסדר איתי שאני עדיין כאן?"
אני מעדיפה שאלה אחרת:
מה מחזיק אותי כאן?
קשר קשה או קשר רעיל - איך מבדילים?
חשוב לי להגיד את זה שוב: לא כל קשר קשה הוא קשר רעיל.
השאלה היא לא האם רבתם, לא האם האדם שמולך עשה פעם משהו אנוכי ואפילו לא האם פגעתם זה בזו.
השאלות המעניינות יותר הן:
האם יש דפוס שחוזר על עצמו?
האם אפשר לדבר על פגיעה בחופשיות?
האם שני הצדדים מסוגלים לקחת אחריות?
האם יש שינוי ממשי או בעיקר הבטחות לשינוי?
האם יש מקום לגבולות שלך?
האם הקשר מאפשר לך להיות יותר את, או דורש ממך להיות מישהי אחרת כדי לשמור עליו?
האם את מרגישה בטוחה בקשר, או שאת נזהרת רוב הזמן ומפחדת להיפגע?
ובעיניי יש עוד מבחן חשוב:
האם את חיה בתוך הקשר שיש לך, או בעיקר מחכה לקשר שאת מאמינה שעוד יכול להיות לך?
אולי כדאי להפסיק לרגע לנסות לאבחן את האדם שמולך
אני מבינה את הצורך לדעת:
האם האדם הזה נרקיסיסט?
האם עושים לי גזלייטינג?
האם זה מכוון?
האם הוא באמת אוהב אותי?
גם אני ניסיתי להבין.
ניתחתי.
חיפשתי הסברים.
ניסיתי להבין איך יכול להיות שאותו אדם מסוגל לגרום לי להרגיש כל כך אהובה ברגע אחד וכל כך לא בטוחה ברגע אחר.
אבל בשלב מסוים הבנתי שאני שואלת המון שאלות על הצד השני ומעט מדי שאלות עליי.
אז לצד "מה קורה לאדם שמולי?" אולי כדאי לשאול:
האם אני מרגישה חופשייה להיות אני בתוך הקשר?
האם אני יכולה להגיד לא בלי לפחד מהתגובה?
האם אני סומכת על עצמי יותר או פחות מאז שנכנסתי לקשר?
כמה מהאנרגיה שלי מוקדשת לניסיון להבין את האדם שמולי?
כמה פעמים כבר הסברתי לעצמי שמשהו שפגע בי "לא באמת נורא"?
האם אני מאוהבת בקשר שיש לי או בפוטנציאל שלו?
האם רוב הזמן טוב לי, או שאני חיה מרגע טוב אחד לרגע הטוב הבא?
והשאלה שאני חושבת ששווה לעצור עליה:
האם הפכתי לגרסה קטנה יותר של עצמי כדי שהקשר ישרוד?
ואם זיהית את עצמך כאן?
אני לא הולכת להגיד לך "אז פשוט תעזבי".
אני יודעת כמה המשפט הזה יכול להיות רחוק מהחוויה של מי שנמצא בקשר כזה.
ואת גם לא חייבת להחליט היום שום דבר לגבי עתיד הקשר.
אבל אולי אפשר להתחיל במשהו אחר - להסתכל על המציאות.
לא על הפוטנציאל.
לא על מה שהיה בהתחלה.
לא על מה שמבטיחים לך שיהיה.
לא על מי שאת יודעת שהאדם שמולך "יכול להיות".
על מה שיש.
איך נראים רוב הימים שלך בקשר?
איך את מרגישה רוב הזמן?
מה קורה כשאת מביעה צורך?
מה קורה כשאת נפגעת?
כמה מקום נשאר לך להיות את?
ומה את מחכה שיקרה כבר הרבה מאוד זמן — ועדיין לא קורה?
כי בסופו של דבר אנחנו לא חיים בתוך פוטנציאל.
אנחנו חיים בתוך מה שקורה בפועל.
ואם כבר הבנת שמשהו בקשר פוגע בך ועדיין קשה לך להשתחרר ממנו, אולי השאלה היא לא:
"למה אני לא מספיק חזקה כדי לעזוב?"
אלא:
מה מחזיק אותי בקשר הזה גם כשחלק ממני כבר יודע שהוא פוגע בי?
כי הרבה פעמים הדרך החוצה לא מתחילה ברגע שבו מישהו אומר לנו ללכת.
היא מתחילה ברגע שבו אנחנו מפסיקים לנסות להפוך את הקשר למה שהוא יכול היה להיות ומתחילים לראות אותו כפי שהוא.
אם זיהית את עצמך במאמר הזה וקשה לך להבין מה מחזיק אותך בקשר שפוגע בך — אפשר לפנות אליי ולבדוק יחד אם תהליך ליווי רגשי יכול להתאים לך.
תגובות