חיפוש
  • שירה דקר - מאמנת ומלווה תהליכי פרידה בקהילה הגאה

לא רואים אותי

מגיל צעיר אני מסתובבת בעולם עם תחושה שלא רואים אותי. זה התחיל בבית ספר, הצקות חוזרות ונשנות של ילדים. הרבה בריונות וזכרונות של שיעורי ספורט שבהם אף אחד לא בוחר אותי לקבוצה שלו. חזרתי הביתה ובכיתי שעות, והכאב בעיניים של אמא שלי כשהיא מנסה לעודד אותי... 😢 ילדה קטנה שבלילות נרדמת עם דמעות רק מהמחשבה של לחזור לסיוט הזה מחר. בגיל יותר מאוחר זה גרם לי להפוך למישהי שמאוד רוצה שיראו אותה ויהי מה. גם בבית, תמיד הייתי זאת שעושה בלגן. זאת שתעשה הכול בשביל תשומת לב, העיקר שלא יתעלמו. אפילו הפכתי למאחרת כרונית כי אם אני מאחרת אז כולם יושבים ומחכים רק לי. וככה בטוח רואים אותי. במערכות יחסים הייתי בודקת ובוחנת את בת הזוג שלי אם היא קשובה לי. אם היא רואה אותי. ואם חס וחלילה היא הייתה עסוקה עם משהו אחר (חברים או משפחה חלילה), הייתי גורמת לריבים ודרמות רק בשביל הצומי.

מיותר לציין כמה כאב גרמתי לעצמי. ריקנות תמידית ותלות חיצונית תמיד סבבו אותי. כי גם כשכן היו רואים אותי זה אף פעם לא היה מספיק. האשמתי את כל העולם, חוץ מאת עצמי. למה? פשוט מאוד- כי אני לא ראיתי את עצמי. אחרי כמה וכמה פרידות קשות (עם הפרשים די קטנים ביניהן) ודי הרבה דמעות התחלתי לחפש תשובות. ישבתי על ספות פסיכולוגים, קראתי אינספור ספרים ולא הבנתי את המשמעות הזאת - מחשבה יוצרת מציאות. מה זה אומר בכלל? ואז הגעתי לעולם האימון. כבר בשיעור הראשון די הבנתי- הכול תלוי בי. אם אני רוצה שיראו אותי כדאי שקודם אצליח לראות את עצמי. והדבר הכי מצחיק הוא שפתאום כבר לא שינה לי אם רואים אותי או לא. אני רואה את עצמי. ויהי מה 💪 גם אם אני לא מושלמת, אני שלמה. כפי שאני, חזקה ולפעמים גם חלשה. והכי חשוב- תמיד מחייכת לעצמי במראה 😊 שירה דקר- מאמנת ומלווה תהליכי פרידה בקהילה הגאה. "מלב שבור ללב שלם"


2 צפיות0 תגובות